השופטת ד' ברק-ארז:
1. נהג מונית הואשם באונס של אשה שהסיע. הוא אותר והועמד לדין לאחר שזוהה באמצעות ראיית ד.נ.א. שנמצאה בתחתוניה של המתלוננת וקישרה אותו לאירוע. הערעור כנגד הרשעתו מבוסס, בעיקרו של דבר, על טענה של כשל בייצוג שהתמקדה בכך שקו ההגנה אשר נבחר על-ידי סנגורו בערכאה הדיונית לא הלם, לפי הנטען, את גרסתו של המערער במשטרה.
עיקרי העובדות
2. בשעות הבוקר המוקדמות ביום 18.7.2007 הגישה ג.ד, עובדת זרה מהודו (להלן: המתלוננת) תלונה במשטרה, לפיה נהג מונית שעמו נסעה סטה לדרך צדדית ואנס אותה. היא סיפרה שהצליחה להימלט מהמונית ברגע שהנהג פתח את דלת המושב בצידו של הנוסע במטרה לנסות להחדיר את איבר מינו לפיה. המתלוננת נלקחה לבית החולים ונבדקה על ידי פרופסור יהודה היס (להלן: פרופ' היס) וד"ר מיכל קובו. על תחתוניה נמצאו סימני זרע שמהם נלקחה דגימת ד.נ.א., ובנוסף לכך נדגמו מטושים מגופה. כל אלה נשלחו למעבדה לזיהוי פלילי.
3. באותה עת, השוואה שנעשתה בין דגימת הד.נ.א. שהופקה מתחתוניה של המתלוננת לבין המאגר המשטרתי ודוגמאות אחרות שבידי המשטרה העלתה חרס. כמו כן, המתלוננת לא מסרה פרטי זיהוי מסוימים דיים של המונית (היא זכרה רק שתי ספרות ממספר הרישוי שלה), ועל כן לא נעשו פעולות למעצרם של חשודים במעשה.
4. כשנתיים לאחר מכן, בשעות הבוקר המוקדמות של יום 12.7.2009 הגישה מ.פ., עובדת זרה מהפיליפינים (להלן: המתלוננת השנייה) תלונה על כך שבמהלך נסיעה במונית חשף בפניה הנהג את איבר מינו, החמיא לה על יופייה, הציע לה לבוא עמו לבית קפה ובתמורה הציע שייתן לה 20 שקל. היא סירבה להצעתו וביקשה כי יחדל ממעשיו, ועל כך השיב לה, לדבריה: "מה אכפת לך שאני עושה ביד". לאחר שירדה מהמונית היא רשמה את מספרה והגישה תלונה במשטרה.
5. פרטי הזיהוי שמסרה המתלוננת השנייה הובילו אל המערער, והוא נחקר במשטרה. במהלך חקירתו זו בחשד לעבירות שבוצעו במתלוננת השנייה נלקחו ממנו דגימות ד.נ.א., ואלו נמצאו מתאימות לדגימות אשר נלקחו מתחתוניה של המתלוננת במקרה הראשון.
6. חקירתו של המערער הובילה להגשת כתב אישום נגדו בגין שני האירועים, כמפורט להלן. יצוין כבר עתה כי המערער טוען כנגד הרשעתו בגין האירוע הראשון, ועל כן המשך הדברים יתייחס לאותם היבטים בחקירה ובהליך המשפטי הנוגעים לאירוע זה.
חקירתו של המערער במשטרה
7. בחקירתו של המערער במשטרה הוא הודה בכך שנטל חלק באירוע מיני עם נוסעת בתוך המונית, לפני "שלוש-ארבע שנים". הוא ציין שהאירוע היה בהסכמה, כי התמצה באוננות, וכי מכל מקום אינו זוכר את מראה של האישה שהיתה מעורבת בכך, בשל מרחק הזמן. באופן כללי יותר, ציין המערער כי בשנים הסמוכות לחקירה היה מעורב בשני מקרים שבהם נוסעות ביקשו ממנו לא לשלם תמורת הנסיעה ובתמורה להעניק לו שירותים מיניים. אחת מהן הייתה לדבריו המתלוננת השנייה, והמערער טען כי אינו זוכר פרטים הנוגעים לאישה האחרת.
8. כחלק מן החקירה, ביקשה המשטרה לערוך גם מסדר זיהוי. בדרך למסדר הזיהוי המתוכנן ראתה המתלוננת את המערער, בשגגה. בשלב זה, באופן ספונטני, היא פרצה בבכי וטענה כי זהו האיש שאנס אותה.
כתב האישום וההליך בבית המשפט קמא
8. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין שני האירועים המתוארים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 38985-02-10, השופטים ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט). כתב האישום כלל שני אישומים, שפירטו מספר עבירות. באישום הראשון, אשר התייחס לאירוע משנת 2007, יוחסו למערער עבירות של אונס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון לביצוע מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) בצירוף סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; וחטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין. באישום השני, שעניינו האירוע עם המתלוננת השנייה, יוחסו למערער עבירות של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין והטרדה מינית לפי סעיפים 5(א) ו-3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.
9. התשובה לכתב האישום - בתשובה לכתב האישום טען המערער, באמצעות בא-כוחו באותה עת, כי אינו זוכר פרט כלשהו הנוגע לאישום הראשון, ועל כן הוא מכחיש באופן גורף את העבירות המיוחסות לו. לעומת זאת, הוא הודה כי ביקש מן המתלוננת השנייה לצפות בו מאונן תמורת תשלום של 20 שקלים.
10. הראיות כנגד המערער - במשפט שהתקיים בבית המשפט קמא העידה המתלוננת, ובנוסף לכך הוצגו ראיות ממקורות שונים ועצמאיים שחיזקו את גרסתה. אלה כללו: עדויות אנשים שפגשו בה בסמוך לאחר המעשה; עדויות החוקרות שליוו אותה למסדר הזיהוי; חוות הדעת של פרופ' היס; וחוות דעת של המז"פ בנושא פרופיל הד.נ.א. שנמצא בתחתוניה של המתלוננת.
11. עדות המתלוננת - המתלוננת העידה כי ביום האירוע, בעת שהלכה לכיוון תחנת האוטובוס בתל-אביב על מנת לנסוע למקום עבודתה ברעננה, פנה אליה נהג מונית שעבר באזור ושאל אותה לאן מועדות פניה. הוא הציע לקחתה ואף לתת לה 100 שקלים כדי שתיסע עמו. לדבריה, היא סירבה מספר פעמים להצעתו והמשיכה ללכת, אך הוא הצליח לתפוס אותה ולמשוך אותה אל תוך הרכב, ולאחר מכן צעק עליה לסגור את הדלת והחל בנסיעה. המתלוננת העידה כי המערער נהג כשהוא לבוש בחולצת טריקו ותחתונים, כשאיבר מינו חשוף. במהלך הנסיעה משך הנהג את ידיה לתוך תחתוניו, נישק אותן, איים להורגה אם לא תשפשף את איבר מינו, ומשך בשערותיה. לאחר חצי שעה של נסיעה, עצר המערער את הרכב בכביש צדדי בעיר הרצליה, הטה את הכסא של המתלוננת אחורה, וקשר אותה למושב בחגורות הבטיחות כך שלא תוכל לזוז. או אז הוא הוריד את חולצתה, קשר בה את ידיה ושם את בד החולצה בפיה כדי שלא תוכל לצעוק. בשלב זה הוא נגע בחזה, פשט את מכנסיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שבא על סיפוקו. לדברי המתלוננת, הנהג אף נעל את דלתות הרכב על מנת למנוע ממנה לצאת ממנו. לאורך כל הזמן ששהו יחדיו היא התנגדה למעשים שנעשו בה וניסתה לשכנע את התוקף שיחדל מהם, אך הוא לא שעה לתחינותיה. בשלב זה, יצא התוקף ממושב הנהג והלך לפתוח את הדלת שליד מושב הנוסע על מנת לנסות ולהחדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת. המתלוננת ביקשה שישחררה והבטיחה שתעשה כל שיחפוץ, והוא נענה לבקשתה. המתלוננת ניצלה את ההזדמנות, דחפה את דלת המונית ונמלטה מן המקום תוך שהיא זועקת לעזרה. היא ניסתה לרשום את מספרה של המונית, אך הספיקה לרשום שתי ספרות מתוכה בלבד. בנוסעו מן המקום אמר לה התוקף כי אין טעם שתרשום את מספר המונית מכיוון שהיא לא שלו. לאחר שהגיעה לצומת ונכשלה כמה פעמים בניסיונה לעצור מכוניות עוברות, דפקה המתלוננת על שמשת רכבה של חפציבה שואלי, שהגיעה למקום (להלן: חפציבה). זו הבחינה במצוקתה הקשה של המתלוננת והסיעה אותה לבית החולים.
12. עדויות שתמכו בגרסת המתלוננת - העדה חפציבה סיפרה כי ראתה את המתלוננת שעמדה ליד הצומת המרומזר שאליו הגיע כשהיא מבוהלת, נסערת ומתחננת לעזרה. מאחר שהתרשמה שהמתלוננת שרויה במצוקה היא הכניסה אותה למכוניתה. המתלוננת טענה בפניה כי היא הגיעה במונית מתל אביב והנהג "עשה לה כל מיני דברים" (עמ' 105 לפרוטוקול העדות, שורה 24). בתגובה לשאלה אם הוא רק נגע בה, ענתה המתלוננת, כשהיא צורחת ואוחזת בראשה, כי הוא עשה עוד דברים. בהמשך סיפרה כי הוא הכניס אותה למונית, קשר אותה בחגורת הבטיחות, אנס אותה וניסה לאלץ אותה לבצע בו גם מין אוראלי. העדה מסרה גם כי המתלוננת אמרה לה שלדברי התוקף המונית אינה שלו ולכן אין טעם שתרשום את מספרה. חפציבה סיפרה כי היא ואחותה שנסעה עמה הבינו "שבאמת קרה שם משהו ושהמצוקה שלה [של המתלוננת] הייתה נוראית" (עמ' 106 לפרוטוקול העדות, שורות 8-7). היא גם הבחינה שהמתלוננת נפצעה ולכן הסיעה אותה לבית החולים והמתינה עמה עד שתבוא למקום מעסיקתה.
13. מעסיקתה של המתלוננת (להלן: המעסיקה) מסרה כי הגיעה לבית החולים ביום האירוע, ומצאה את המתלוננת נסערת ביותר. לדבריה, המתלוננת נצמדה אליה, לא הסכימה שתזוז ממנה וסיפרה לה אודות האירוע שעבר עליה. המעסיקה סיפרה כי לאחר האירוע המתלוננת לא הגיעה לעבודה מספר ימים והייתה מכונסת אל תוך עצמה ומלאת חששות מכך שקהילתה תדע את שעבר עליה. בנוסף, היא סבלה מהתפרצויות בכי בלילות והסתגרה בביתה מספר שבועות. דברים אלה תאמו את האמרות שמסר בעלה של המעסיקה במשטרה.
14. החוקרות שליוו את המתלוננת למסדר זיהוי שנערך למערער סיפרו כי כשהבחינה במערער היא החלה מייד לבכות וטענה כי הוא האדם שאנס אותה. החוקרות ניסו להרגיע את המתלוננת שהייתה נסערת ורעדה מהתרגשות.